לפני שלושה שבועות
הסתובבתי בשבת בירושלים העתיקה
והיא כל כך קסומה תמיד
ובשבת בכלל-
כולה עוטפת אור
לובשת לבן
לוחשת סוד
רחובותיה מלאים ילדים וילדות
"ואוו" חשבתי לעצמי
"היא כזאת יפה ומלאה!
מה כבר חסר לה?"
ופתאום הבנתי למה כתוב
לשאול לשלום ירושלים.
איזה אלופות אנחנו הנשים
להראות טוב
להיות מלאות
הכל מתוקתק מסביב
וכמה כל מה שבאמת את זקוקה
זו חברה אחת
שתסתכל בעיניים
ותשאל אותך:
"מה שלומך אהובה?"
ואז הדמעות מתחילות להיקוות בצידי העיניים
ואת מספרת לה בשקט
על מה שבפנים בלב, שלא תמיד רואים..
אז רגע אחד
שם בכותל למרגלות הר הבית
שאלתי את ירושלים "מה שלומך אהובה?"
ובלי מילים
הרגשתי
כמה חסרה לה,
וכמה כואב לה הלב.